חברות הקהילה שלנו מספרות למה הן התחילו לרוץ?

הדס הורדי

רונית אזולאי

פאולה רוזנברג

עמית לאופר כץ

שרית מזור

רותם דר

הדס הורדי

מיכל הראל

שרון גבריאלוב

אלירז שור

"טוב, אני לא יודעת איך להתחיל את זה בלי להדאיג את הציבור באיזו פתיחה פומפוזית, אז ישר לעניין. אמ;לק: הייתי פדלאה איומה, התחלתי לרוץ(!!!)
אם אתן מכירות אותי יותר מטיפה, כנראה שהמשכתן לקרוא אחרי האמ;לק, כי אתן יודעות שמדובר בחדשות מאד מרעישות, על גבול הלא סבירות. כל חיי הייתי פדלאה. אבל ממש.

ספורט היה מאמלל אותי. שנאתי להתנשף, נגעלתי מלהזיע, כל פעילות אירובית היתה סבל נפשי ופיזי מוחלט, ולא אנדורפינים ולא אדרנלין - שום דבר פשוט לא עבד לי.

בשנה וחצי האחרונות התחלתי לעשות פילאטיס מכשירים וזה הדבר הספורטיבי הראשון שהתמדתי בו בחיי, דבר באמת מרשים כשלעצמו, אבל הי, ריצה.

אז האמת היא שאני לא באמת יודעת מה גרם לי *לרצות* להתחיל לרוץ, יש שם כמה גורמים שאני יכולה להניח, אבל מה שהזיז אותי בסוף מהכורסה היה המודעות והסרטונים המטורגטים היטב של Laliway , והאלגוריתם של פייסבוק שגרם להם לצוץ לי יותר ויותר אחרי כל פעם שלחצתי עליהם.

נשמע מעצבן, לא? אז זהו, שהן פשוט דיברו ממש עלי בכל אחד מהם. ״נשים שאף פעם לא רצו״ ״לא חשבת שאת יכולה לעשות ספורט חוץ מפילאטיס אולי״, כאלה.

והכי חשוב: המטרה שלהן היא לא להכין אותך למרתון או למירוץ הלילה הבא, אלא פשוט להכניס את הריצה לחיים כמשהו שלך עם עצמך. איכשהו זה עבד עלי. בלי לספור קילומטרים ומהירויות ובלי תחרות עם אף אחד חוץ מעצמי והדחף/חשש שלי להתפגר באמצע הטיילת.

אז בשלושת השבועות האחרונים אני קמה פעמיים בשבוע בציפייה(!) ויוצאת לאימון של חצי שעה.
מתחילות מדקה ריצה ושתי דקות הליכה.הבוקר כבר רצתי שלוש דקות בין ההליכות (שנשארו שתי דקות). זה נשמע מעט, אבל זה המון! אני מזיעה כמו שלא הזעתי בחיים, אבל תחושת ההישג פשוט מדהימה...

זה עובד ככה: נרשמות ומקבלות לינק לאתר שיש בו אימונים מוקלטים. את נועלת נעליים ויוצאת מהבית, וזהו! יש מאמנת שמדברת לך באוזן על כל מיני דברים שאם תדברי איתי עליהן בארוחת צהריים אני אגלגל עליך עיניים למוות, כמו תזונה, קניות של בגדי ספורט ותרגילי מתיחה. אבל א. היא מצחיקה לאללה וב. היא גם אומרת לי מתי לרוץ, מתי ללכת, מתי להסתובב ולהתחיל לחזור הביתה כי עבר חצי, ועל הדרך, גם שאני מדהימה ומהממת. אז אני מקשיבה. ורצה.

ויש בנוסף גם קבוצת פייסבוק של נשים שעושות בדיוק בדיוק את אותו דבר, ואנחנו מרימות לעצמנו ואחת לשניה, מתייעצות, מקטרות (האמת ממש בקושי!) וממליצות המלצות, וגם מייל יומי עם עצות או סרטונים, כל יום בנושא אחר. לא חופר ומעוצב יפהפה! ואחרונה חביבה יש את יעל, שמדי פעם שולחת ווטסאפ אישי לגמרי לשאול מה נשמע.

קיצר, יאאאלה אתגר 2!

נ.ב. עכשיו שהפכתי לאשה שעושה ספורט (חמסה טפו) אני קצת פחות חוששת שעומדים להעיף אותי מתל אביב, אבל אם אני מאיימת לאמץ כלב או להפוך לטבעונית מטיפנית תזעיקו את הרשויות, טוב?"

שירי לילוס

"היי, אני שירי.
ילדה אסתמטית.
זאת שהולכת במקום לרוץ כשהמורה לספורט לא מסתכלת. רקדנית.
חיילת. יש לי פטור מריצות בבוקר.
אמא לשלושה. אחרונה בסדר העדיפויות. מתרגלת פילאטיס פעמיים בשבוע. ממש טובה בזה.
מסתכלת על היפות האלה שרצות. איך עליהן טייץ ונעלי ספורט נראה הדבר המושלם....?
נרשמת לסדנה וירטואלית כדי להגיע לבטן שטוחה. לא מתרגלת אפילו פעם אחת. קונה נעלי ספורט לבת שלי. יש מבצע 1+1 קונה גם לעצמי, לכי תדעי. מתחילה לחשוב בכיוון של תזונה. מתחילה הליכות שלוש פעמים בשבוע. וואלה כיף, קצת מונוטוני...
משנה תזונה כדי להיפרד מכאבי הבטן. כשאני בשליטה על התזונה אני קלילה ויש לי בטן שטוחה!
מה עוד אני יכולה לתת לעצמי?
מחליטה להירשם לאתגר הריצה של Laliway.
עושה את זה - נרשמת לאתגר. רצה שתי דקות. קונה לי נעליים חדשות. לוקחת את הנעליים לחופשה ורצה!
מעיזה ללבוש ביקיני. זה הזמן שלי. זו הזכות שלי. מגיע לי, לעצמי.
קמה בבוקר,נועלת נעליים רצה שלוש דקות ברצף!
מוצאת את עצמי רצה במעלה הגבעה עם קטני שנגמר לו הכוח על הקורקינט. מי הייתה מעלה על דעתה?!!
פתאום הריצה היא לא רק ריצה, היא גם הזמן שלי לעצמי, השקט שלי, זמן איכות עם הילד שלי, רק שנינו.
מגיע לי."

מיטב דהן

"בוקר אחד קמתי, וגיליתי שיומולדת ה-40 שלי ממש מעבר לפינה. הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי: את יודעת שאם לא תעשי משהו, זה רק ילך ויהיה יותר גרוע? השמנה, מחלות חלילה, חוסר נוחות בגוף שלך…

ואז הגיע צוקי עם הצעה מפתיעה: ריצה לבלתי רצות! הפרסומת של laliway ממש דיברה עליי. אישה עסוקה (מהנדסת תוכנה, 6 ילדים, פעילה בקהילה) שבשבילה ריצה היא האוורסט.

כלומר, פעם הייתי ממש ספורטיבית, אבל גם אז ריצה ארוכה לא נראתה לי אפשרית.

ליאת (המאמנת שמדברת איתי באוזן) לימדה אותי, בצעדים של תינוק, להרחיב את גבולות היכולת שלי! פתאום מצאתי את עצמי מחכה לערב לצאת לעוד ריצה! כבשתי את האוורסט שלי!

יחד עם ההחלטה להתחיל לרוץ והדרך שאני עוברת קרו עוד כמה דברים משמעותיים - החלטתי לאכול יותר נכון, לקחת את הכל בקצב שלי. מצאתי את עצמי הרבה יותר מחוברת לגוף שלי.

ההצלחה הזו שחוויתי בריצה הזכירה לי שכנראה יש הרים נוספים שנראים בלתי עבירים, אבל עם מיקוד והתמדה אצליח לעבור אותם.

גם מול הילדים שלי, העובדה שאמא לא רק מדברת על אורח חיים בריא אלא משתדלת ומצליחה ליישם אותו, היא בונוס עצום. החלטתי לקחת את הבן שלי, שמתמודד עם בעיות של ביטחון עצמי ודימוי גוף, איתי לריצות. זה זמן איכות מדהים של שנינו ובדיוק כמו שקרה לי, הריצה נותנת לו תחושת מסוגלות עצומה.

תכל'ס, נתתי לעצמי מתנה מדהימה ליומולדת 40 :)"

אפרת גולן

היום סיימתי את אתגר 2. הוא לא עבר חלק כמו אתגר 1 ולקח לי יותר זמן לסיים אותו, גם בגלל מזג האויר הגשום והמקפיא בירושלים, אבל בעיקר בגלל מכאובים שונים, מוכרים וחדשים, שצצו במהלך הדרך והצריכו להאט, להקשיב לגוף ולעשות את הדברים בקצב שייטיב ולא יזיק.

ועדיין הנני כאן ☺ שמחה, גאה בעצמי ומרגישה חלק ממשהו גדול יותר, משהו טוב גדול, פיסה של יופי ושל שפיות בתוך העולם הזה, שהוא לפעמים כל כך עמוס ומהיר ומטורף והישגי ותחרותי עד שאין אויר.

והנה אני עומדת פה, אחרי כך וכך מקטעי ריצה שהיו אמורים לחסל את כל האויר שלי, ומרגישה מלאה באויר ובעוד המון המון טוב. אין לי מושג איך אצלח את אתגר 3, אין לי מושג אם אצליח להתמיד אח"כ ואם הריצה תהפוך לחלק מהחיים שלי, אבל כרגע זה בכלל לא משנה. החוויה שחוויתי פה היתה שווה הכל.

הרגשתי עטופה מכל הכיוונים, כל הזמן. לכל שאלה, בעיה או התלבטות תמיד היו אוזן קשבת ומענה מהיר ותומך. והכי חשוב - התחושה הכללית שקיבלתי, באימונים, מהתכנים ובכלל, היא שהכל בסדר. שאני בסדר. אני אפילו הרבה יותר מבסדר, עוד לפני שבכלל עשיתי משהו. פשוט ככה.


מרגישה שהמילים לא מצליחות להעביר את כל התחושות, אבל מקווה שקיבלתן את רוח הדברים.

בנות Laliway, אתן מדהימות, שרק תמשיכו, תודה תודה תודה 💕💕💕

אביגיל ריגלר שעובי

קנאה היא רגש שמעורר אצל רובנו אי נוחות.
אני מרגישה שקנאה היא קצת "הילדה הרעה" שאף אחד לא רוצה להיות החבר שלה וזה מעציב.
כי כמו כל רגש וכל דבר בחיים יש לה גם צדדים חיובים. יין ויאנג.

לדוגמה, הבוקר יצאתי לאימון ריצה. מיוזמתי.
יש מצב שחלקכם חושבים "יו! איזה אלופה! מלכה!" וחלקכם "משוגעת! גם אם היו משלמים לי לא הייתי רצה."

נכון, אני מטפלת ברפואה סינית, מבינה את חשיבות התנועה, תזונה נכונה, איזון, שינה טובה ועוד ועוד לגוף שלנו ולאיכות החיים.
אז מה? זה שאני מבינה משהו לא אומר שזה יקרה.

בסופו של דבר מה שהניע אותי להזיז את התחת, להירשם, לשלם ובאשכרה לצאת לריצה\הליכה הבוקר היה קנאה טהורה לבחור שלצידי.

לא פעם מצאתי את עצמי מוציאה את העצבים שלי עליו, על המשמעת שלו. (גם כן מילה מעצבנת. משמעת עצמית 🙄)
כעסתי, התעצבנתי, רבנו על זה המון. המון (!!!) ועמוק בפנים כל הזמן אמרתי לעצמי "למה הוא מצליח ואני לא? איך הוא קם בחמש וחצי, יוצא לאימון כמעט כל בוקר, אוכל מאוזן (יחסית) ולא מתלונן לכל העולם על זה?!
(תרגעו, אני לא רואה את עצמי קמה בחמש וחצי בבוקר לשום מקום מלבד לטיסה כלשהי.)
נכון, נכון. כל אחד שונה, לכל אחד יש את היכולות והייחודיות שלו, לכל אחד דברים אחרים חשובים.
אבל אלוהים אדירים כמה שאני ירוקה מקנאה כלפי הבחור הזה שאני כל כך אוהבת ומודה כמעט כל יום (כשהוא מעצבן אותי אז פחות 🤷‍♀️) שהוא איתי במסע.

איפה שהוא במוח יש לי פנטזיה-תמונה שאנחנו מהזוגות הדביקים האלה, המעצבנים שרצים יחד. בעעע
והטריגר לפני האחרון, היה בחופשה המשפחתית האחרונה בצרפת שם יצאנו לכמה הליכות יחד בתוך היער, בגשם והייתה שם תחושה מופלאה של "יש! זה באמת יכול לקרות! אנחנו באמת יכולים לעשות ספורט ביחד בלי שאתעצבן עליו."

אז בשבוע שעבר נרשמתי לאתגר הראשון של Laliway Israel וכל כך חיכיתי להתחיל כבר. ואז ביום שני ירד מבול, גם בשלישי וכבר ראיתי את החלום הקטן הזה מתמוסס לו.
אבל הבוקר לא ירד גשם ואחרי שחזרתי מפיזורי הבוקר התלבשתי ויצאתי. (וסתם כדי לעצבן את הבחור המופלא שלי לקחתי לו את מעיל הריצה, טורקיז זה גם סוג של ירוק, לא?)

קנאה היא לפעמים דבר נהדר."

עילית מורג

בעבר השתתפתי בקבוצת ריצה במשך יותר משנה עם מדריכה נהדרת, אבל התקשיתי להתמיד כי האימון נמשך שעה, בפארק שרחוק רק רבע שעה נסיעה מהבית, אבל הלוך וחזור זה כבר חצי שעה.. ולצאת מהבית, ולהיכנס לאוטו..וזה שבע בערב.. פעמיים בשבוע.. ולהפסיד שני ערבים בשבוע עם הילדים.. אז אחרי שעמדתי ביעד של מירוץ 5 ק"מ.. פרשתי.


ועכשיו, איזה כיף, יש לי את הריצה שלי במרחק צעד מהדלת, עם מאמנת אישית באוזן שמעודדת אותי ומרתקת אותי בתכנים שונים.. אז אני גם לומדת משהו חדש בכל פעם, גם נהנית, גם רצה (!!), גם מוציאה את הכלבה לריצה.. וגם חוזרת בהיי מטורף! וכל זה בחצי שעה מדלת לדלת ובזמנים שנוחים לי. ליגה!!"

שני קדר

אני אשכרה יצאתי לרוץ היום, במזג אוויר הזה, כי אני כל כך נהנית מזה. אני שתיעבתי שיעורי ספורט, אני שהמעט הליכון סיוטי בחדר כושר מול לופ אינסופי של "חברים" שהתנסתי בו לפני כמה שנים גרם לי להסיק - אוקיי, אז *זה*לא בשבילי.

השיטה ההדרגתית והקז'וזאלית של האתגר עובדת כל כך טוב, כי כשאני מתאמצת באימון זה בגלל ש*אני* רוצה ובוחרת, לא כי הגוף שלי קורס ואין לי ברירה. המאמץ הוא נכון, מותאם ונעים (הלוואי שעוד דברים בחיים היו עובדים כך).

ביצור, באתן לי בול בזמן, ובפעם ראשונה שאני שמחה שיש כזה דבר פרסומות בפייסבוק.

מודה לכן מכל הלב, ממש כיף לי ויש לי תחושה שיש פה גלויים הרבה יותר משמעותיים בעקבות התהליך הזה, שנכנס לאט לאט עמוק פנימה. 

אירית פורת

"חגגתי לפני יומיים 70.

אין לי זכרונות טובים מריצה, גם אין לי הרבה זכרונות מריצה. ריצה לא היתה אף פעם חלק מהחיים שלי. אני הולכת, אני יושבת, אני שוכבת, אלה מצבי הצבירה שלי.

שיעורי ההתעמלות בבית הספר היו השיעורים השנואים עליי. המורה להתעמלות היתה מודדת את הזמן בו הצלחתי לרוץ 60 מטרים. היא אף פעם לא התפעלה מהתוצאה. את הריצה אל המוטות שהחזיקו את החבל (זה היה חבל?) כדי לקפוץ לגובה הייתי מפסיקה שנייה לפני המוטות. לא

הצלחתי להתרומם מעל לחבל. בתיכון היו שיעורי ספורט וגדנ"ע, היה צריך לפעמים לרוץ, זה לא היה כייף. למדתי שזה תחום שכדאי להימנע ממנו, אם אפשר.

בצבא בטירונות הייתי צריכה לרוץ, אבל שם לכולן היה קשה, היה בוץ,

היו מדים מסורבלים, היה רובה, ירד גשם, זה היה בנובמבר, כאב לי בצד נורא. בסוף זה נגמר. מאז לא רצתי.

לא הייתי צריכה לרוץ אחרי אוטובוסים, או אחרי רכבות או אחרי מטוסים. יש לי רכב קטן ואני מרוצה.

כבר כמה שנים אני יוצאת כל בוקר להליכה מאתר "שבע טחנות" עד גשר ראש ציפור. אני הולכת ורואה, מימיני, משמאלי, לפניי (אין מאחוריי אף אחד-כי כולם כבר מזמן חלפו על פניי) כולם רצים, מבוגרים וצעירים, נשים וגברים, בקבוצות או יחידים.

לפעמים ניסיתי גם אני. ניסיתי להרגיש איך זה, אם אני יכולה. יכולתי, אבל לא סיפרתי לאף אחד. אני וריצה? אף אחד לא יאמין, אני בעצמי לא מאמינה.

הבת שלי מתגוררת באמסטרדם כבר חצי שנה, אני מתגעגעת אליה, לא

נסעתי לחבק אותה ואת הבת המדהימה שלה כבר שלושה חודשים (קצת יותר, אני סופרת את הימים) הקורונה שיבשה לנו את ההסכם שאבוא כל חודש או כל שלושה שבועות, היא סיפרה: "את לא יודעת מה גיליתי - החלטתי להתחיל לרוץ", ושלחה לי את ה"אתגר" ונדלקתי.

אנחנו רצות בימים שני וחמישי, היא שם ואני פה, אנחנו מחליפות חוויות, מתלבטות לגבי נעליים, גרביים, לגבי המהירות של הריצה, היא מעודדת אותי, אומרת לי שזה בסדר לרוץ לאט, ואני באמת רצה לאט. לאט מכל מי שרץ בפארק הירקון, אבל אני נהנית, אני יכולה לרוץ!"

אורית הורוביץ

"כשגרתי בארגנטינה שמתי לב להבדל תרבותי מהותי.

כששואלים ארגנטינאי איך להגיע לאיפשהו, כמו לדוגמא איך מגיעה לחנות האמפנדס הקרובה, הוא יענה כמה בלוקים (cuadras) צריך ללכת כדי להגיע לשם. אם שואלים ישראלי התשובה תהיה כמה זמן הליכה לוקח להגיע לשם. "5 דקות אתה שם" לעומת "4 בלוקים והגעת". לא הצלחתי להתחבר לזה למרות שממש ניסיתי. אני הרי ישראלית שאוהבת לשמוע את התכל'ס, כמה זמן לוקח לעשות משהו כי זמן הוא משאב יקר...

ואז פגשתי את Laliway, ואמרו לי שאני יכולה ללמוד איך לרוץ בשני אימונים של חצי שעה פעמיים בשבוע. זה פחות משני פרקים של בית הנייר.

אין שם דיבור על המרחקים. אין שם דיבור על ההרשמה הקרובה למרתון יום/לילה/חגיגת חסימת הכבישים בכל העיר + קניית קיט וחולצה בצבע זרחני וחושני. "את תלמדי איך להכניס את הריצה לחיים שלך". "אתגר ריצה לנשים שלא רצות" הן אמרו.

מכיוון שאני עונה בול על הקריטריונים החלטתי להיענות לאתגר והיום סיימתי את החודש הראשון. וממש נהניתי. נשבעת.

הן מצאו דרך כל כך חיובית ומעצימה להנציח את הרוח של אלה ללי דן ז"ל, חברה שלהן שנהרגה במהלך טיול בדרום אמריקה לפני 9 שנים.

איזה מיזם מקסים ובריא לגוף ולנפש - Laliway - לנשים שתמיד רצו להתחיל לרוץ. תודה."

מוריה יהושע

"אבא שלי תמיד אמר: "כשהתלמיד מוכן המורה מגיע". וככה, בדיוק בתקופה בחיי שהתחלתי לעבור תהליך עם עצמי, להיפתח לדברים חדשים, לנקות אבק מחלומות ישנים, ולהעז להשתנות, מצאתי את אלו שיעזרו לי לעשות את זה בדרך שהכי נכונה לי עם Laliway.

פעמיים בשבוע יצאתי עם העגלה והכלבה והאזניות.
וככה למדתי איך נכון לרוץ, איך נכון *לי* לרוץ,
גיליתי כמה הריצה נותנת לי חופש- חופש מתחרות ומדידות, חופש מהדימוי העצמי שהייתי רגילה להחזיק בו, חופש מהיום יום, חיבור לעצמי ולגוף שלי.

אני הילדה שבשיעורי ספורט נסרחתי מאחורה, הילדה שהמורה צעקה עליה שהיא מעכבת את כולן, הילדה שהבינה שעדיף כבר להבריז,
אני שראיתי בספורט סבל טהור או רק אמצעי להרזייה,

רצתי אתמול 4 קילומטר!! ונהנתי מכל רגע!
רצתי ברצף 40 דקות, קצב סבתוש, בבגדים שלי לא בחולצת המירוץ ולא בבגדי ספורט ממותגים, בבגדים שהכי נוחים לי, עם הפודקסט שעושה לי טוב בנשמה.
כי זה חופש אמיתי! להנות. מהגוף, מעצמי, מהמסוגלות שלי
ולדעת שהכל בראש
או במקרה הזה באוזן😉😉😉"

שקד פלדי

"היי שקד של גיל 15 -
אני יודעת שלא קל, ויש חוויות שתרצי לשכוח אבל את לא, כי הזיכרון שלך יהיה מעולה גם לקראת גיל 30, וגם כי חברות שלך מידי פעם יזכירו לך-

את השיעורי ספורט שבהם הוצאת פטור ואיך עשית סיבוב באוטו או מקסימום, הליכה בקצב צב, ואיך תמיד בטיולים שנתיים הסתרחת מאחורה יחד עם מאבטח ומתוך חמישה ימים יום אחד נשארת במחנה עם אסתי, כי כמה אפשר להרגיש שאת מעכבת וכולם מחכים רק לך?

את תזכרי איך רצית להיות מוכנה לצבא ואיך זה לא קרה, איך בטירונות התפללת שהבראור יגמר והזכרת לעצמך שאפילו שאת בהו"ד שחושבות שהן הקרבי של חיל חינוך, את תהיי משקית עלייה ובלשבת במשרד ממוזג, להעביר שיעורים- את מעולה!

לדרום אמריקה או להודו את לא תטוסי משלל סיבות, אחת מהן זה כי את פוחדת לטרק ולהיות איטית מידי..

ככה יעברו להן עוד כמה שנים, עם התחושה הזאת שאת לא מספיק...

שקשה לך מידי ולמה אלוהים ברא אותך אוהבת כורסא ולא ריצה, אבל אל דאגה, בגיל 29, תעשי רשימה של 30 דברים שבא לך עליהם לפני גיל 30, אחד מהם יהיה לרוץ.

קצת לפני שהקידומת תתחלף, את תפרדי מהבחור החמוד שיצאת איתו שאחד הדברים שתלמדי מהזמן איתו זה כמה את באמת מדהימה. ואת אכן כזו!

אבל פרידה זה מבאס אז כדי להתעודד את תרשמי לאתגר ריצה, את תטילי ספק, כי את רגילה, אבל עד סוף האימון הראשון- את תרוצי!!!
ועד סוף האתגר, את אפילו תאהבי את זה! מבטיחה! ואז תדעי שאת מסוגלת ויכולה. יכולה לרוץ!!!

אני יודעת שאת לא מאמינה וחושבת שאין סיכוי, אבל יום זה יקרה, את תרוצי. ותהני מזה. את יכולה!"

מרב קרן

מה בת אדם ביקשה, קצת שקט?


תמיד אני בפול גז, תמיד בעירנות, בעשייה, בשינויים, בנדידות, בעבודה, בחשיבה, משימות, בקשות, מטרות, בעיות, שאלות, פתרונות, אתגרים, יעדים, התפתחות, יצירה, בקיצור, לא נחה לרגע.
מעירים אותי באמצע הלילה? אני מיד בקונטרול, איזו שאלה!

מה כבר ביקשתי, קצת שקט?


כן. שקט עם עצמי, שקט שיאפשר למח שלי לעצור לרגע, בזמן שלי, בכל מקום שאמצא את עצמי.
פעם, מזמן, רצתי קצת, זה היה סבל נוראי, אבל בתוכו מצאתי שקט, תמיד דיגדג לי לנסות שוב, אבל לא הצלחתי. ואז פגשתי את Laliway באינסטגרם והחלטתי לנסות.

אתגר ראשון הוביל לאתגר שני, לאתגר שלישי, בדרך נחשפתי לדרך, לאג'נדה ולסיפור המקסים מאחורי Laliway, הפכתי לחברה בקהילה תומכת, מחזקת אבל בעיקר מצחיקה וכייפית, שרצה לה בצוותא בקצב סבתוש, אל עבר השקיעה, כל אחת ושקיעתה (והאוזניות שלה, האתגר שלה, בזמן שלה) וכולן כולן לומדות להנות ולהתגאות בעצמן.

מפה לשם, ככה, בלי שאשים לב, עשרה חודשים שהריצה היא חלק מחיי, חלק שהכניס לי שקט והזדמנות להיות 100% עם עצמי.

נילי אלון דונר

אימון 8! איזה אושר! התחלתי את העשור בריצה! בסוף קטע הריצה האחרון בכיתי מהתרגשות. לא פעם ראשונה שזה קורה לי אתכן. סיימתי 3 אתגרים.

תודה על התוכן המהמם שהזכיר לי מי אני ומה אני שווה,

תודה על תחושת המסוגלות כל פעם מחדש,

תודה על כך שאפשרתן לי לעשות את הלא ימן ואני באמת אחת שרצה. 

תודה על הבית שבניתן לנו,

תודה על התמיכה האמייתית (אתן באמת שם בשבילנו),

תודה על האירועים והקבוצת פייסבוק,

תודה על האפשרות לעוף על עצמי,

ותודה על הקטע היום באימון שבו נאמר לי שאני יכולה לרוץ עם ידיים פרושות לצדדים ובאמת הרגשתי שאני ע פ ה.

אשמח לבוא לרוץ אתכן מתי שרק אפשר ולעזור לכן בכל דבר, אתן עושות משהו ענק בעולם וזה ממש מרגש. 

לירון סנילביץ

פני כמה חודשים הייתי אצל הפיזיותרפיסט שלי, ותוך כדי שאני מסתכלת עליו במבט מתחנן לרחמים (שאף פעם לא עובד, תכלס אולי כדאי לי להפסיק), הוא שוב הכריח אותי להציב לעצמי כמה מטרות כדי להתקדם.

אחרי כיבוש היעד הראשון - הצלחתי ללכת על עקבים ובעקבות זה כיליתי את כל הוני על קולקציית הקיץ של בי יוניק (אמרתי לו שהכל באשמתו), הגיע הזמן להמשיך אל עבר המטרה השניה שהצבנו - להתחיל לרוץ.

הפעם האחרונה שרצתי היתה לפני עשור בערך, והפסקתי בגלל כאבי ברכיים. הפעם החלטתי לעשות את זה לאט לאט ובאופן הדרגתי. בלי לשאוף להגיע לאיזו תוצאה מרשימה או לרוץ באיזה מירוץ - למרות שאם תשאלו אותו הוא יטען שהבטחתי לו שאני נרשמת למרוץ חיפה עוד שנה למקצה 5 ק"מ, ובגלל שאין לי שום זכרון וואט סו אבר אני אפילו לא יכולה להכחיש - אלא פשוט לשלב ריצה כחלק משגרת האימונים השבועית שלי, עד כמה שאצליח.

חברה סיפרה לי על laliway וזה נשמע לי בדיוק מה שאני צריכה. מדובר על אימונים הדרגתיים מאוד לנשים שרוצות להתחיל לרוץ, ובזמן שאת רצה מישהי מקסימה, מצחיקה וחמודה להפליא בייסיקלי חופרת לך באוזן על האימון עצמו ועל תכנים אחרים מעניינים שרלוונטים אליו. הריצה עוברת בכיף, בנעימים, ומהר.

בתמיכתו של החתיך שלי שלא אוהב שאני מתייגת אותו, שעודד אותי מהרגע הראשון, יצא לרוץ יחד איתי ("את פה? אני שניה הולך להקיף את השכונה בזמן שתרוצי דקה וחצי") או שמר על המוצקינוש בזמן שיצאתי לרוץ - התחלתי והתאהבתי. יש משהו נפלא בפשוט לצאת החוצה מתי שבא לך ונוח לך, להקשיב ברקע למישהי שמנחה אותך, ולרוץ.

אני לקראת סיום האתגר הראשון, מתכוונת להירשם לשני, ומוקסמת מהרעיון, ולכן ממש רוצה להמליץ לכל מי שחשבה על זה, פשוט לנסות...

ובינתיים, אם יוצא לכם לראות מישהי באזור רוממה שרצה ממש מצחיק, אין לי שום קשר אליה. בחיי..."

יעל ענבר

אז באיחור של יותר מחודשיים ואחרי צינון ודלקת ריאות ושאר תירוצים סיימתי היום את אתגר 3!!! איזו הרגשה נפלאה! תודה לכן 'לאלי-וואי' בחיי שאני לא מגזימה כשאגיד ששינתן את חיי... בכל ריצה אני מזכירה לעצמי איך לא האמנתי שארוץ דקה שלמה ואח"כ לא האמנתי שאצליח לרוץ יותר... מי היה מאמין... 😊 תודה תודה תודה תודה על הליווי ועל הכל! ⁦❤️⁩ ועכשיו - לאתגר האמיתי בהתמדה ⁦💪🏻⁩

לפרטים נוספים על האתגר הבא >>

כל הזכויות שמורות לLaliway בע"מ


בניה ופיתוח: Wix Monster